ההנצחה החדשה

ימי הזיכרון והעצמאות שלאחר הטבח ב־7 באוקטובר הם חוויה טעונה במיוחד. השבוע הנוכחי הוא מראש המורכב ביותר בלוח השנה העברי־ישראלי, אבל הפך כנראה קשה יותר בשנות המלחמה, שבה נהרגו ונרצחו עד כה יותר מאלפיים ישראלים, בהם יותר מ־900 חללי צה"ל. מספר הפצועים ובעלי הפגיעות הנפשיות עומד על עשרות אלפים. לאווירת הנכאים המסוימת, שבה רוב הציבור מתקשה לקנות את חגיגות הניצחון המלאכותיות של הממשלה, תורמת ההנהגה עצמה: בסירובה להודות בחלקה במחדלים ובכשלים שהובילו לטבח, ובהתעקשות על קו מתמיד של סכסוך ופרובוקציות (ההצהרות הפומביות של נתניהו ומהלכיה של שרת הטקסים מירי רגב סביב החג מספקים שתי דוגמאות טובות לכך).

גם אופן ההנצחה השתנה. השינוי הבולט ביותר במרחב הציבורי קשור בסטיקרים, המדבקות המנציחות את ההרוגים, ונמצאות בכל מקום. עניין בולט אחר שעבר שינוי נוגע לספרי ההנצחה שמוציאות משפחות החללים. ספרים כאלה נכתבו גם בתש"ח, אבל כיום מדובר על הפקות רווחות ונרחבות בהרבה, שמשפחות משקיעות בהן מאמץ עצום, ומפיצות במאות ולעיתים באלפי עותקים. חלק גדול מהמאמץ הוא התנדבותי. עמותה בשם "כותבים חיים" מאגדת כבר יותר מ־400 מתנדבים, שעד היום סייעו למשפחות שכולות לכתוב כ־60 ספרי זיכרון לזכר נופלים, חיילים ואזרחים, מהמלחמה הנוכחית. עוד כ־120 ספרים נמצאים בתהליכי כתיבה.

דנה נעמי בן־שלומי, סופרת ועורכת ספרותית, החלה את מיזם ההנצחה בשבוע השני של המלחמה. היא מספרת שבאה לניחום אבלים אצל מי שהיתה המורה לנגינה שלה; בנה, רב־סרן טל גרושקה, מפקד פלוגה בחטיבת הנח"ל, נהרג בקרב בעוטף ביום הראשון למלחמה, בדרכו לכפר עזה. "אמא של טל אמרה שאין מילים בשפה לתאר את מה שקרה. השפה כשלה. ואני חשבתי: איך יכול להיות שאין מילים?", היא אומרת. בן־שלומי החלה בכתיבת ספר על טל. עוד קודם לכן פנתה לחברים ולקולגות להצטרף למיזם. היא גם הפיצה פנייה למשפחות שכולות, בפייסבוק. העמותה, היא אומרת, "נעה בין תהליך לתוצר. למשפחות חשוב לספר את הסיפור. כתיבת הספר היא חלק מתהליך של ריפוי, שבסופו יש גם תוצר – ספר שנשאר אחריהם".

דפי ויטלה, אחת המתנדבות הראשונות, כתבה בעבר ספר המתעד סיפור משפחתי מהשואה. "אני יועצת שיווק במקצוע וכל הפרויקטים שעבדתי עליהם נעצרו בתחילת המלחמה. שבוע ארזתי אוכל לחיילים ולתושבי העוטף. כאב לי הגב. חיפשתי משהו אחר לעשות. כשהיוזמה התפרסמה, אחד הטלפונים הראשונים שקיבלתי היה מכרמית בזק, שבנה גיא, לוחם גולני, נפל בקרב בקיבוץ כיסופים ביום הראשון. הייתי סביב הסיפור שלו שנה. כמה פעמים באתי לקבר של גיא בכוכב יאיר כדי לפגוש חיילים שיצאו לחופשה וסיפרו לי עליו". בן־שלומי אומרת כי העמותה קיבלה עוד כמאה פניות ממשפחות של אזרחים וחיילים, שהטיפול בהם טרם יצא לדרך, אבל ערוכה גם להוציא ספרים נוספים. "כרגע אנחנו מתמקדים במלחמה הנוכחית. כל מתנדב עובר ריאיון אצלנו ואחר כך אנחנו מחברים אותם למשפחות. המתנדבים עוברים הכשרה והדרכה איך להתמודד עם המשימה".

הכתיבה עצמה, הן אומרות, היא "מלאכה קשוחה. אתה נחשף לשכול מקרוב". אופי הספרים מגוון מאוד. היו משפחות שבחרו להוציא ספרי עיון לזכר הנופלים, ספרות דתית ואפילו ספרי ילדים ("זה בולט אצל אלמנות עם ילדים"). רבות מהן מתחילות במלאכת הכתיבה כבר בשלב מוקדם לאחר מות החלל. ויטלה ובן־שלומי אומרות שפרסום הפעילות שלהן לא נועד להגביר את קצב הפניות, משום שזו כבר מוכרת למדי בקרב המשפחות השכולות. "אבל אנחנו כן נשמח לסיוע כספי מהמדינה או מארגונים ציבוריים. עד היום כל הפעילות היא התנדבותית או מסתמכת על תרומות של אנשים פרטיים".